זו התאהבות קלה ומתקתקה שגורמת לך לרחף באוויר. קראש.
אני לא כל כך הרבה זמן בבלוגר אבל אני חושבת שאני מספיק זמן כדי לרשום על הקראש הפרטי שלי.
זה לא כאילו זה הראשון, ואני די בטוחה שזה גם לא יהיה האחרון אבל זה פשוט מיוחד.
נתחיל?
אני יושבת לידו בכיתה, מתבוננת בעיינים הכחולות הביישניות שלו, בשיער הבלונדיני הרך ובעור החיוור וזה לא עושה לי כלום.
יום למחרת, אני מתחילה לדבר איתו. יופי, שמו אותי- הביישנית הגדולה ביותר שנראתה אי פעם -ואותו, הביישן הגדול ביותר שנראה אי פעם.
הוא ממש נחמד. נותן לי לפרוק הכל! כל הכעסים על החברות, המקרים עם המורות המטופשות, המשפחה המטריפה שלי. ואני נותנת לו לפרוק הכל. כל הסודות, כל החששות, כל הכעסים.
בסך- הכל, ילד ממש נחמד. אהבתי.
אחרי חודש ככה, התחלתי להרגיש פרפרים מרחפים בבטן כל פעם שעיניו הצטלבו בעיניי, הרגשתי כאילו יש אור זרקורים ענק מעלינו כל פעם שהוא היה מחייך את החיוך המושלם שלו, עם הגשר הדק שנמתח על השיניים שלו. הרגשתי באוויר. הרגשתי מאוהבת.
והוא ישב לידי למשך כמעט חצי שנה, הוא הרגיע אותי כמעט חצי שנה, הוא הצחיק אותי כמעט חצי שנה.
ופתאום, ילדות שלא מכירות אותי ניגשות אליי ואומרות לי שאנחנו זוג חמוד? שאני ממש מתאימה לו?
מה. הולך. כאן.
כלומר, ודאי שזה היה חלום וממש מחמיא אבל גם מביך כי זה לא היה נכון, לצערי...
ואז חפרנו קצת יותר עמוק, 'מי את אוהבת?', 'את חושבת שאת מחבבת אותי?', 'מישהי תחבב אותי?'. כמובן, שיקרתי. אמרתי שאני לא.
אולי הוא דיי נפגע אבל פחדתי להיפגע גם כן אם הייתי אומרת אמת.
אהבתי אותו ושנאתי אותו.
שנאתי אותו כי הייתי כ"כ שקועה בו שלא רציתי שזה יתנפץ והייתי כמו הולכת על ביצים, נזהרת להגיד משהו לא כשורה, לצאת רע. רציתי שהוא יעלם מחיי כאילו לא היה! אבל גם רציתי שישאר בהם לתמייייד....
אז זה היה הקראש האחרון שלי. עכשיו, אנחנו לא באותה כיתה ואני עדיין מאוהבת בו.
הקשר די נותק. כלומר, שמרנו על קשר אבל לא משהו רציני.
אני מפחדת להתחיל איתו שיחה...
כנראה שהייעוד שלי זה לסבול ולשתוק.
לסבול, לשתוק ולאהוב.
נ.ב: עצות להתחיל שיחה, מישהו?
נוםנום23
;){kind=link}