אז אחרי ההודעה הצורמת במיוחד הזו... ניסיתי להתגבר, להמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.
במשך יומיים שלמים אפילו לא נתקלתי בו עד ליום אחד תמים...
ישבתי בספסל עם כמה חברות ופטפטנו עוד ועוד על נושאים יבשים, ואז הוא ושאר חבריו התיישבו בספסל ליד. זו הייתה הפעם הראשונה שעיניי נתקלו בו מאז... ההודעה ההיא.
התחלתי להלחץ, להתחרפן... אני לא יודעת מה לעשות. לפנות אליו או לשתוק? ללכת משם במהירות הבזק או להשאר כאילו הוא לא מעניין אותי? לחייך אליו או להמשיך בדרכי?
אז מיד צווחתי לחברותיי שאנחנו צריכות להתקפל ועשינו זאת בדרך הכי מאולצת ומגושמת שיש.
כשדימיינתי איך זה יראה? חשבתי שאולי הוא יגש אליי, להסביר. ואם לא, אז חשבתי שאני אלך באלגנטיות או אשאר כאילו הוא לא מעניין אותי. אני מניחה שלא היה לי די זמן לבחור גרסה.
ואז... הרגע הכי מביך שיש.
הוא הסתכל לי בעיניים, מבט חודר ועמוק. כאילו רצה להגיד משהו כשנתקעתי כמו מטומטמת, מביטה בו ואז הוא הפנה את עורפו והמשיך לדבר עם חבר שלו. אתם יכולים לדמיין?
הוא בהה בי! ואז הסיט את מבטו מבלי לומר דבר.
הוא הסתכל לי בעיניים, מבט חודר ועמוק. כאילו רצה להגיד משהו כשנתקעתי כמו מטומטמת, מביטה בו ואז הוא הפנה את עורפו והמשיך לדבר עם חבר שלו. אתם יכולים לדמיין?
הוא בהה בי! ואז הסיט את מבטו מבלי לומר דבר.
מבלי להסביר את עצמו, מבלי לחייך-אפילו חיוך מאולץ-.
הוא הביט בי והחליט שאני לא חשובה.
הוא הביט בי והחליט שאני לא חשובה.
בחייך, למה לשתוק כשאפשר לדבר?
כי אני אשמח להסבר, למשהו... לא משנה כמה מביך זה יהיה. רק לפיסה קלה.
כי אני אשמח להסבר, למשהו... לא משנה כמה מביך זה יהיה. רק לפיסה קלה.
אבל אתה פחדן.
כן, זה מה שאתה.
כן, זה מה שאתה.
נוםנום23.
;){kind=link}