קולו מתרעם, הפנים שלו מחליפות צבע לגוון אדמדם.
ואז זה חוזר, הכל במכה, כמו פלאשים מסתוריים. יותר נכון, תמונות.
ועם כל תמונה, בא רגש. לצערי, רובם רגשות אפורים. כן, כך אני קוראת לזה.
עצב, כעס, תסכול... רגשות אפורים.
וחילופי האש לא נפסקים לרגע. כמובן, שאין באמת אש.
אבל מילים יכולות להיות כואבות באותה המידה.
ושוב פעם, כשהרגלי, בדרך עקיפה, אני מאשימה את עצמי. בכל.
אבל מילים יכולות להיות כואבות באותה המידה.
ושוב פעם, כשהרגלי, בדרך עקיפה, אני מאשימה את עצמי. בכל.
אני עוצרת לרגע ואז מתחילה לרעוד... מה אם זו לא עוד האשמה טיפשית של מישהי חסרת ביטחון?
מה אם זו האמת ואני אכן אשמה?
והם לא תורמים כלל וכלל.
הם ממשיכים, כמו סוס דוהר שהשתגע.
אבל מה עם מי שרוכב על הסוס? נגזר גורלו? הוא לא יכול לעשות דבר?
אבל מה עם מי שרוכב על הסוס? נגזר גורלו? הוא לא יכול לעשות דבר?
רק לצפות בסוס משתגע ומותיר אותו, גרור על הרצפה עם שטפי דם וצלקות שלא יגלידו לעולם.
אני צופה באחים שלי, חסרת אונים.
מבקשת, ולו לרגע קט, להחליף את אחי שסוגר שבת בבסיס.
לפחות הוא רחוק מ... זה.
מבקשת, ולו לרגע קט, להחליף את אחי שסוגר שבת בבסיס.
לפחות הוא רחוק מ... זה.
ואז זה נפסק.
שקט רועם צובע את האוויר. אני מרגישה כפות ידיים מזדחלות אל צווארי ועוטפות אותו.
אט אט עד שהן חונקות אותי ואני נבלעת בין ההמון.
הגל הסוער נראה באופק ומתפרץ.
והשקט שהיה? איננו עוד.
שקט רועם צובע את האוויר. אני מרגישה כפות ידיים מזדחלות אל צווארי ועוטפות אותו.
אט אט עד שהן חונקות אותי ואני נבלעת בין ההמון.
הגל הסוער נראה באופק ומתפרץ.
והשקט שהיה? איננו עוד.
המלחמה ממשיכה וכך גם החיים.
אני רצה לחדר שלי, דמעות נוטפות על לחיי.
הכל מטשטש, אני לא שומעת דבר.
תגידו, לא אכפת להם בכלל ממני?
כי אני עדיין כאן!
ולא, אני לא מספיק בוגרת כדי להתמודד עם זה.
זה ממש כמו לתת לי עולם על כף יד ולפוצץ אותו בזקירת אצבע מזורגגת.
הרצפה קורסת מתחת לרגליי.
רק שיפסיקו, בבקשה.
כי, ברגע זה ממש, יש לי רגשות אפורים.
יופי. קולו מתרעם, הפנים שלו מחליפות צבע לגוון אדמדם.
ואז זה חוזר, הכל במכה, כמו פלאשים מסתוריים. יותר נכון, תמונות.
ועם כל תמונה, בא רגש. לצערי, רובם רגשות אפורים. כן, כך אני קוראת לזה.
עצב, כעס, תסכול... רגשות אפורים.
וחילופי האש לא נפסקים לרגע. כמובן, שאין באמת אש.
אבל מילים יכולות להיות כואבות באותה המידה.
ושוב פעם, כשהרגלי, בדרך עקיפה, אני מאשימה את עצמי. בכל.
אבל מילים יכולות להיות כואבות באותה המידה.
ושוב פעם, כשהרגלי, בדרך עקיפה, אני מאשימה את עצמי. בכל.
אני עוצרת לרגע ואז מתחילה לרעוד... מה אם זו לא עוד האשמה טיפשית של מישהי חסרת ביטחון?
מה אם זו האמת ואני אכן אשמה?
והם לא תורמים כלל וכלל.
הם ממשיכים, כמו סוס דוהר שהשתגע.
אבל מה עם מי שרוכב על הסוס? נגזר גורלו? הוא לא יכול לעשות דבר?
אבל מה עם מי שרוכב על הסוס? נגזר גורלו? הוא לא יכול לעשות דבר?
רק לצפות בסוס משתגע ומותיר אותו, גרור על הרצפה עם שטפי דם וצלקות שלא יגלידו לעולם.
אני צופה באחים שלי, חסרת אונים.
מבקשת, ולו לרגע קט, להחליף את אחי שסוגר שבת בבסיס.
לפחות הוא רחוק מ... זה.
מבקשת, ולו לרגע קט, להחליף את אחי שסוגר שבת בבסיס.
לפחות הוא רחוק מ... זה.
ואז זה נפסק.
שקט רועם צובע את האוויר. אני מרגישה כפות ידיים מזדחלות אל צווארי ועוטפות אותו.
אט אט עד שהן חונקות אותי ואני נבלעת בין ההמון.
הגל הסוער נראה באופק ומתפרץ.
והשקט שהיה? איננו עוד.
שקט רועם צובע את האוויר. אני מרגישה כפות ידיים מזדחלות אל צווארי ועוטפות אותו.
אט אט עד שהן חונקות אותי ואני נבלעת בין ההמון.
הגל הסוער נראה באופק ומתפרץ.
והשקט שהיה? איננו עוד.
המלחמה ממשיכה וכך גם החיים.
אני רצה לחדר שלי, דמעות נוטפות על לחיי.
הכל מטשטש, אני לא שומעת דבר.
תגידו, לא אכפת להם בכלל ממני?
כי אני עדיין כאן!
ולא, אני לא מספיק בוגרת כדי להתמודד עם זה.
זה ממש כמו לתת לי עולם על כף יד ולפוצץ אותו בזקירת אצבע מזורגגת.
הרצפה קורסת מתחת לרגליי.
רק שיפסיקו, בבקשה.
כי, ברגע זה ממש, יש לי רגשות אפורים.